( de ) colonizer
research / art laboratory for social change
ב-5.12.2013 נלסון מנדלה מת. תוך כמה דקות הבנתי שמדובר באדם שהכי הרבה אנשים בעולם יגיעו להלווייתו ובאמת יצטערו על מותו, לא רק כי אלה כללי הטקס. הבנתי את זה בשכלי אבל לא הרגשתי את זה. מנדלה הוא חור שחור בהתבגרותי הפוליטית. אלאונור בת זוגי מיררה בבכי בזמן ההלוויה ואני קינאתי בה. היא גדלה בצרפת, בת להורים קומוניסטים. הזיכרון הפוליטי הראשון שלה הוא מהפגנה בפריז למען שחרור מנדלה, שהוריה לקחו אותה בהיותה בת חמש או שש. היא זוכרת את היום הזה כיום חג מרגש. אצלי הזיכרון הזה לא קיים.
לפני מספר שנים ביקרתי בקייפטאון עם קבוצת ישראלים ופלסטינים. נסענו ללמוד על האפרטהייד ומה שקרה אחריו. ביקרנו גם בכלא באי רובן בו ישבו מנדלה וחבריו לתנועת ההתנגדות. היה מעניין, אבל גם שם לא חשתי בהתרגשות מיוחדת, אף כי הבנתי שמדובר באיש עצום ובעל משמעות. היום אני מבין למה. התחנכתי בישראל בזמן האפרטהייד בדרא״פ. ישראל היתה המדינה האחרונה ששמרה על קשרים הדוקים עם המשטר הגזעני. אני זוכר היטב שהייתי עוקב אחרי משחקי הטניס בין המעצמה האפריקאית לשחקנינו הנערצים.
על משטר האפרטהייד למדתי אחרי שנים והבנתי את מלוא רשעותו רק דרך ההבנה שבישראל מתקיים משטר מסוג דומה, אף אם לא זהה. בזמן אמת, איש לא בנה את הזיכרון של מנדלה בתודעה שלי. הוא הודחק מתחת לחוסר הבושה על שיתוף הפעולה עם המשטר הלבן בדרא״פ. בעתיד רבים בעולם יזְכּרוּ שתמכו במשטר הישראלי בעודם מתנגדים למשטר דומה שקם באותה שנה – 1948.