המפה Colonialism in Destru(A)ction מציגה את כל הישובים שנהרסו בארץ מאז תחילת ההגירה הציונית, ברבע האחרון של המאה ה-19, עד ימינו ולתוך העתיד. המפה מציגה רק ישובים שלמים שנהרסו (או שעומדים להיהרס), ולא את כל ההרס שהתרחש בהקשר של האלימות הקולוניאלית בארץ. אלפי בתים שנהרסו בישובים שממשיכים להתקיים לא מופיעים במפה.

 

במפה מוצגים ישובים פלסטיניים, סוריים ויהודיים שנהרסו. רוב הישובים - פלסטיניים כמו גם סוריים - נהרסו בפעילות אלימה של ישראל, אבל מוצגים כאן גם ישובים יהודיים שנהרסו לפני קום המדינה ובמהלך מלחמת 1948, בהתקפות של צבאות מדינות ערב. המפה מעלימה את ההבדל בין ישוב יהודי הרוס שהוקם ע״י מתנחלים ציונים לבין ישוב פלסטיני או סורי שנכבש ונהרס ע״י כוח כובש. אין בכוונתנו להשטיח את ההבדלים בין כובש לנכבש אלא להראות שגם מתנחלים בקולוניאליזם התיישבותי משלמים מחיר כבד על הכיבוש שהם שותפים לו. לשם השוואה בעניין זה ידוע המחיר האישי הכבד ששילמו המתנחלים הצרפתים באלג׳יריה.

 

לציונות יש תכונה בולטת של עשיה. הפעלתנות הזו חורגת פעמים רבות מידי מעבר לגבולות החוק הבינלאומי. ה״אקשן״ בכותרת המפה מכוון לכך. אבל העשיה שמופיעה במפה זו היא של הרס. מנהיגי ישראל ואזרחיה היהודים מתגאים עוד מראשית הציונות בבניה של התנחלויות חדשות, בחלוצים שעולים לקרקע ומקימים ישוב בין לילה. את הפן של ההרס מתאמצים להצניע. אבל אי אפשר להעלים את הנישול המסיבי של רוב ילידי הארץ במהלך ההתיישבות של המהגרים בקולוניאליזם הישראלי. האקשן בכותרת מכוון, אפוא, גם להרס המסיבי עצמו.

 

כל הישובים הקיימים בארץ מוצגים בצבע אפור ומהווים רקע למפה. על גביה, בצבעים השונים, מוצגים 817 ישובים פלסטיניים, רובם נהרסו וחלקם בשלבי הרס שונים, 195 ישובים סוריים, 44 ישובים יהודיים. שמות הישובים במפה כתובים כפי שנהוג לאייתם באנגלית. המקרא כתוב באנגלית ובצרפתית כדי לפנות לקהל קוראי שתי השפות הללו בעולם. אנחנו מקווים שהמפה תגיע לפעילי זכויות אדם ושלום, מחנכים, מקבלי החלטות, ארגונים לשינוי חברתי, אקדמאים, כדי לשמש כלי חינוכי אנטי-קולוניאליסטי במאבק לשלום ושוויון בארץ.

 

ויזואלית המפה מחולקת לשלושה צבעים שמייצגים שלוש תקופות הרס: לפני 1948, ההרס ב-1948, ההרס מאז 1967 עד ימינו שממשיך גם לתוך העתיד. זה ממחיש את רציפות ההרס משחר ימי הציונות, העתיד להימשך אם לא יהיה כוח שיעמוד בפניו.

 

המפה מעוצבת ומתוכננת לפורמט מודפס על גיליון בגודל 100 על 65 ס״מ. היא מוצגת באתר של דה-קולונייזר לצורך קריאה והזמנה למי שרוצה לרכשה. בצידה האחורי מופיעים בטבלאות כל שמות הישובים ההרוסים ומיקומיהם במפה, ע״פ הקטגוריות השונות שלהן.

​

​

ההרס לפני 1948

 

הישובים בצבע הכחול נהרסו לפני הקמת ישראל. 57 ישובים פלסטיניים (ראו מפה נפרדת שלהם כאן) נהרסו במהלך הקולוניזציה של הארץ בפרקטיקה שלא היתה קיימת לפני כן. הציונים רכשו חלקת אדמה ודרשו לקבל אותה ריקה. יחד עם השלטון העות׳מאני והמנדטורי ובעלי הקרקע, שלא היו פלסטינים, גירשו את האריסים. לעיתים הללו קיבלו פיצוי, אף אם לא תמיד הולם, ולעיתים הופעלה כלפיהם אלימות. ההרס הראשון של ישוב פלסטיני התרחש ב-1878. מְלַבֵּס, נהרס עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897. 

 

גם ישובים יהודיים נהרסו לפני 1948, 18 במספר (ראו מפה נפרדת שלהם כאן). ההתנגדות הפלסטינית לקולוניזציה הציונית הביאה לגלי אלימות ב-1920, 1929, 1936, שהביאו להרס הישובים הללו. מעט מהם (ברמלה ובלוד למשל) הוקמו טרם הציונות אבל רובם חלק ממפעל ההתנחלות הציוני. כמה מהישובים הפלסטיניים התקיימו מאות שנים לפני שנעקרו בעוד הישובים היהודיים התקיימו שנים ספורות בלבד. חשוב לציין שזו היתה התקופה היחידה שאלימות של פלסטינים, שמקורה התנגדות לציונות, הביאה להרס ישובים יהודיים שלמים.

 

הקטגוריה הבאה היא אחד הדברים המייחדים את המפה: הרס התקווה. מדובר בעשרות יוזמות הדדיות מקומיות של ישובים שכנים יהודיים ופלסטיניים להתנגד לאלימות מצד ההנהגות הלאומיות ב-1947-1948. במפה מופיעים חיצים שחורים המחברים 48 זוגות ישובים כאלו. מדובר על הסכמות ברמות שונות למנוע אלימות ו/או להודיע על כניסת כוחות מזוינים שעלולים לתקוף את הישוב השכן. בכל המקרים הללו, ככל שמצאנו, ההסכמות קרסו בגלל שההנהגה הציונית התעלמה מהם. זהו ייצוג ראשון במפה מודפסת הממחיש את ממצאי מחקרה החלוצי של ד״ר אריאלה אזולאי. היא יצרה סרט תיעודי על אותן הסכמות. הרעיון המרתק של אזולאי הוא שבזמן ההסכמות הללו היה פוטנציאל להיסטוריה חלופית בעוד שכל הניתוחים ההיסטוריים שאנחנו עושים כיום הם בראיה שבדיעבד. הרעיון של היסטוריה פוטנציאלית מזכיר לנו שתמיד קיימות אלטרנטיבות שונות ולא כיוון תכליתי אחד וברור כפי שההנהגות הפוליטיות מלמדות אותנו לרוב - שוב, בדיעבד.

​

​

ההרס ב-1948

 

באדום מוצגים הישובים שנהרסו בשנת 1948 שבה התרחש שיא ההרס. חשוב לציין שישראל המשיכה להרוס ישובים פלסטיניים בנכבה למעשה עד 1952, אבל נהוג לכלול את כל התקופה הזו ב-1948. לפיכך נכון לקבוע ש-1948 היא שנת האפס של היווצרות שני עמים בארץ: העם הפלסטיני המובס, המנושל והפליט והעם היהודי-ישראלי שהיה לאדון הארץ ומאז אזרחיו מתחזקים ומרחיבים את המפעל.

 

ישראל הרסה 615 ישובים פלסטיניים (ראו מפה נפרדת שלהם כאן) בנכבה כדי להקים את המדינה היהודית. במפה הם מסומנים בשלוש תת קטגוריות שונות לפי מספר תושבים: עד 100 (כאן), 100-3000 (כאן), מעל 3000 (כאן). חלקם, כמו יאפא וחיפא, לא נהרסו פיזית כליל אבל בהחלט תרבותית וחברתית. הם נהרסו לא במהלך מלחמה אלא כתוצאה של מבצעים צבאיים מאורגנים נגד אוכלוסיה מקומית אזרחית בלתי חמושה. הפלסטינים כמעט לא נלחמו. המלחמה שהיתה ב-1948 התרחשה בעיקרה בין צבאות ערב לבין כוחות הציוניים השונים. לפלסטינים היו מעט מיליציות חמושות (כגון בהנהגתם של חוסייני וסלמה) ולמרות שגרמו אבידות בנפש הן לא הצליחו לכבוש ולו ישוב יהודי אחד.

 

במלחמה הזו נהרסו 26 ישובים יהודיים (ראו כאן), כולם כאמור ע״י צבאות ערביים, לא פלסטיניים. חלקם הוקמו מחדש זמן קצר אחרי שנכבשו ונהרסו.

​

​

הרס מאז 1967 עד ימינו והלאה

 

בשנים 1948 - 1967 לא היה הרס של ישובים שלמים. שמות הישובים ההרוסים מ-1967 ומקומותיהם מסומנים בירוק. 195 ישובים סוריים (ראו כאן) נהרסו בגולן לאחר כיבושו: כ-130,000 איש גורשו מבתיהם. המיפוי של הישובים ההרוסים בגולן חשוב במיוחד כי כיבוש הגולן נהיה מושכח יותר ויותר בציבור הישראלי, בדומה למה שהיתה הנכבה עד לפני עשור.

 

ישראל הרסה 11 ישובים פלסטיניים (קראו כאן הסבר מפורט וראו מפה כאן) מאז המלחמה ב-1967. הידועים ביותר נהרסו במלחמה עצמה, הלא הם שלושת ישובי לטרון: עמואס, יאלו ובית נובא. אבל מאז ישראל הרסה לחלוטין עוד מספר ישובים, בנוסף לאלפי בתים שהרסה בישובים קיימים.

 

בשנים האחרונות ישראל ממשיכה להרוס באינטנסיביות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. ההרס הזה מלווה, ולעיתים מתחיל, בהתנכלויות אלימות של מתנחלים שלא מאפשרים לפלסטינים חיים סבירים. על פי מחקר של ״בצלם״, מופיעים במפה 70 ישובים פלסטיניים (קראו כאן הסבר מפורט וראו מפה כאן) שנמצאים תחת סכנת הריסה מוחלטת. אלה עתידים להיות ההמשך ה״טבעי״ של מפעל ההרס הישראלי. הישובים הללו סובלים שנים מהרס בתים מסיבי והסיכוי שלהם לשרוד מינימלי. ללא התערבות בינלאומית משמעותית נראה שבעתיד, כשנעדכן את המפה הם יעברו לקטגוריה של ישובים הרוסים מאז 1967.

 

החלטנו להוסיף גם את הישובים הבלתי מוכרים ע״י ישראל: 64 כפרים פלסטינים-בדואים (ראו אותם כאן) בנגב ובצפון הארץ. הם אינם הרוסים אבל חלקם בסכנת הריסה מוחלטת בצל תכנית פראוור. העובדה שישראל ממשיכה לסרב להכיר בהם מותירה אותם ללא חיבור לתשתיות חיוניות (מים, חשמל ועוד) כך שהם חיים בסוג של הרס מתמשך.

 

עם הדפסת המהדורה הראשונה של המפה, באוקטובר 2016, הישוב אל-עראקיב נהרס כבר למעלה ממאה פעמים. הוא מסומן במפה כישוב הרוס ב-1948, כמו גם ככפר בלתי מוכר וכישוב בסכנת הריסה בעתיד. בכך הוא מפליא לגלם את מפעל ההרס הישראלי המתמשך. אולי ההתעקשות של תושביו להיצמד לביתם היא קרן התקווה הקטנה שעדיין מנצנצת מבעד להריסות.

 

​

איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין,

דה-קולונייזר, תל אביב

נובמבר 2016.

​

​

​

​

תודות למי שתמכו במהלך העבודה הארוכה: 

לידידינו עלי אבו ריא שיצר עשרות טיוטות עד לתוצאה הסופית של המפה;

למעצבים הגראפיים שהתנדבו לעזור: מאי עומר, מיה אובר, אמיר הלל ופלורנט פרבז;

ליובל דרייר שילה מ״בצלם״ שסייע במחקר;

לאיל ויצמן שתרם מפה שסייעה בדרך;

לאריאלה אזולאי ששמחה לחלוק עימנו את ממצאיה כדי שנציג אותם במפה;

לאנדי יחזקאל על המידע ו״אתר הנכבה״;

לסלמן פחראלדין ונזיה בריק מאל-מרסד (המרכז הערבי לזכויות אדם ברמת הגולן) על המידע על הישובים הסוריים;

לתאיס קירוז קרבאליו שאספה חומרים למפה;

תודות לתורמינו הנדיבים שהאמינו בחשיבות המפה: CCFD- Terre Solidaire, EMHRF, Man Lyon

ליפעת זבירין על העזרה;

לאדלין רוזנשטיין, לילה די גריגוריו ואיבון הרדר מתיאטרון לה בלזמין ולמריוס קולבנסטווט וויבקה הארפר מפסטיבל מוטפורסטילינגר על שהזמינו אותנו להציג גרסאות מוקדמות של המפה;

להלל כהן ולדן גולן על הידע שתרמו; ולשותפינו היקרים נטשה רולנד וגלעד הלפרן.

 

​

מקורות:

​

​

Abu Sitta, Salman (2007), The Return Journey: A Guide to the Depopulated and Present Palestinian Towns and Villages and Holy Sites.

Azoulay, Ariella (2012), Civil Alliance.

יהושע בן אריה (1980), ירושלים במאה ה-19

Khalidi, Walid (dir. 2006) All that remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948.

יגאל קיפניס (2009), ההר שהיה כמפלצת. 

אריה ל.(1980), ההתיישבות היהודית וטענת הנישול.

Merza, Eléonore (2012) Ni Juifs ni Arabes en Israël : dialectiques d’identification et négociations identitaires d’une minorité dans un espace en guerre, online PhD: https://tel.archives-ouvertes.fr/tel-00769910/ 

Morris, Benny (1989), The Birth of the Palestinian Refugees Problem

​

​

:אתרי אינטרנט

​

www.palestineremembered.com

www.nakba-online.tripod.com

www.plands.org

www.btselem.org

www.living-archive.org

www.golan-marsad.org

​

​

ארכיונים:

​

ארכיון ההגנה

המרכז למיפוי ישראל

מפות מנדטוריות וישראליות

​

​