טקסט זה פורסם באתר העוקץ.

 

 

 

שנים אני פועל בתחום הזיכרון הפוליטי, הבניית זיכרון, פירוק והקמת מיתוסים. הקמתי ארגון שעוסק בזיכרון. אבל תמיד נותרתי חיצוני במידה מסוימת לזיכרון שבו עסקתי. היה זה הזיכרון הפלסטיני שהוא אינו שלי באופן אורגני. ארגנתי ביקורי ישראלים בכפרים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה ויזמתי את

הפרקטיקה של שילוט הכפרים הללו, פרקטיקה שנטועה עמוק במסורת הקולוניאלית. עקורי הכפרים הפלסטינים בישראל אימצו את השילוט בשמחה כי הוא מאתגר את הקולוניאל שהמציא אותה. מאז הם מסמנים את המקומות שלהם שישראל הרסה בנכבה.

העמדה הזו שלי כפעיל בתחום הזיכרון-שאינו-שלי יצרה מתח מתמיד בין הרצון לקדם רעיונות ופעולות חדשות וחשובות שיאתגרו את שורשי המשטר הישראלי לבין הזהירות ההכרחית מפני ניכוס הזיכרון והשתלטות על שימורו. זכור לי מקרה בכפר ההרוס מיסכה בו היינו, ערבים ויהודים, באחד מימי העצמאות, בביקור לציון הנכבה של הכפר. משהו שם השתבש ומיד החל אחד הישראלים להשיא לעקורי הכפר עצות על מה שיש לעשות עכשיו. הרגשתי מאד לא בנוח ונאלצתי לומר לו את זה בקול. מצד שני הזדהיתי איתו. שנינו חונכנו להיות אדוני הארץ שילידיה הפלסטינים צריכים להיות נתונים למרותנו.

הנכבה היא היסטוריה של כל מי שחי/ה בארץ ואו שהיא יקרה לה/ו. היא הובנתה בתהליך פוליטי-תרבותי כ״אסון מנקודת מבטם״1, כזיכרון קולקטיבי של הפלסטינים בלבד. לכן קיים פער קבוע בין הזיכרון של הנכבה כאסון עבור קורבנותיה הפלסטינים לבין אחרים כמו ישראלים, למשל, שיכולים לכל היותר להיאבק נגד המאמץ למחוק אותה מההיסטוריה של הארץ. פייר נורה שהבחין בין היסטוריה לזיכרון טוען שהראשונה ״היא פעולה אינטלקטואלית ומחַלֶנֶת, מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי. הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש; ההיסטוריה מנערת אותו משם )...( הזיכרון נובע מקבוצה שהוא מלכד. )...( ההיסטוריה )...( שייכת לכולם ואף לא לאחד, תכונה המכשירה אותה לייעודה האוניברסאלי. הזיכרון מכה שורש בקונקרטי, במרחב, במחווה, בתמונה ובחפץ.2

המאמץ לשמור על הגבול בין תמיכה, סולידריות והכרה בעוול שגרמה המדינה לפלסטינים לבין הימנעות מניכוס הזיכרון הוא מתמשך וקבוע. בעניין הפלסטיני אני אפוא בעמדת ביניים, סוג של מתווך. זה שלומד מפלסטינים, מקשיב להם, ומבקש לתרגם את הזיכרון שלהם להיסטוריה כדי שתהיה מובנת ואפשרית ל״ניתוח ושיח ביקורתי״3 בקרב היהודים בארץ.

זו עמדה מאתגרת, לא תמיד נוחה, כי אני לא מרגיש בה אף פעם בבית. היא מחייבת אותי לזהירות ורגישות כי זה לא הבית שלי אלא הבית שכבשתי, שכבשנו. הנכבה של מיסכה לא נעשתה לזיכרון שלי, היא אינה קדושה עבורי כפי שהיא עבור עקורי הכפר, גם אחרי שביקרתי במקום פעמים רבות יחד עם עקוריו.

זיכרון פרטי חדש

במנסורה בגולן הכבוש מצאתי את עצמי בעמדה אחרת. מנסורה הוא אחד ממאתיים ישובים שהיו בגולן עד כיבושו בידי ישראל ב-1967. תושביו מנו 1,100 נפש והם ממוצא צ׳רקסי. זה סיפור שאני בונה יחד עם אלאונור בת זוגי כבר חמש שנים. בפעם הראשונה שהיא הגיעה לכפר בו נולד אביה, אני הייתי זה שאיתר אותו. כשירדנו מהרכב היא עזבה אותי ושוטטה בכפר במשך זמן רב בהלם ובאלם. כאילו ביקשה לשמוע את אביה הילד משחק שם כדורעף, ספורט שהצטיין בו. לקח לה זמן לקבל אותי איתה שם ולהתחיל לספר לי מה שיודעת על הכפר.

מאז שבנו לשם שוב ושוב ובנינו לנו סיפור משלנו על המקום. באנו עם משפחה וחברים ויצרנו במנסורה פריטי זיכרון פיזיים וסמליים. במקביל פגשנו את פארוק, אביה של אלאונור שנולד שם. הוא שיתף, בעיקר אותי, במידע וזכרונות רבים על הכפר. הוא צייר אותו, איתר בתים שונים בתצלום אויר שהבאנו לו ואף בנה מודל של טורבינת הרוח שיצרה חשמל לביתו משנת 1936. חזרנו עם הסיפורים והיצירות שלו למנסורה ויצרנו באמצעותם חוויות ואובייקטים נוספים. השיא היה בסיור ציבורי שארגנו בסופ״ש 1-2/4/2016 יחד עם כשלושים איש/ה. רובם ישראלים ידידים וחלקם שותפים לנו מהגולן, ממג׳דל שמס. בחזרה משם בתוך ההתרגשות מהחוויה התחוור לי שהסיפור של מנסורה נהיה שלי, כלומר גם שלי, לא רק שלי. הבנתי שבמנסורה, בגלל הקשר עם אלאונור, הפער שקיים ביני לבין הזיכרון-שאינו-שלי נמחק כמעט לחלוטין. העובדה שהיא נושאת בבטנה את בננו ושם במנסורה כבר היתה לו נוכחות ברורה, הדגישה עוד יותר את היעשות הכפר ההרוס הזה לבית עבורי. הזיכרונות שאספתי על המקום הזה בנו עבורי בית שם. זהו פרוטו-זיכרון, זיכרון שהרכבתי כפרוטזה על זהותי כישראלי. הפעולה המשמעותית ביותר היתה כשיחד עם משתתפי הסיור שחזרנו על הקרקע את מסגרת הבית שהיה של פארוק, באמצעות אבני הבית ההרוס. בעודנו מזיזים את האבנים שמענו את קולו של פארוק בוקע מהרמקול ומספר לנו סיפורים על הבית ועל התבגרותו בכפר. בעודי סוחב אבנים אני מאזין לו ונזכר בשעות הארוכות בהן דיברנו בביתו. זה חידד אצלי את תחושת האינטימיות בתוך הזיכרון של מנסורה. האינטימי הזה קודם לפוליטי. האלמנט האינטימי העניק לממד הפוליטי עוצמה רבה, כך ניתן לשפוט ע״פ תגובות המשתתפים בסיור המיוחד הזה. המאמץ להתגבר על זהות הקולונייזר מקבל ביטוי גופני רב חושי. הגוף סוחב את האבנים, מאזין לקולות ומביט בסימון הבית ההולך ונבנה על פני הארץ. זוהי פוליטיקת גוף שלמה שמאמנת אותי לעשות את ההפך ממה שלמדתי תחת סוכני המשטר הישראלי. אני בונה, סמלית אבל גם פיזית, את מה שישראל הרסה. התמיכה של חברות/ים מסביב מעצימה את התחושה של משהו חדש שהולך ונבנה, זהות חדשה שקוראת תיגר על הזהות הכובשת. העמדה הזו שלי כדה-קולונייזר נעשית דו-קוטבית במנסורה באופן יחודי. הזיכרון של מנסורה הוא של פארוק, של אלאונור ושלי. יחד עם זאת איני שוכח לרגע שאני גם ישראלי קולוניאל ברמת הגולן. אולי זו הסיבה לעייפות העמוקה שחשתי במשך ימים אחרי שובנו לתל אביב.

 

1 אריאלה אזולאי, אלימות מכוננת: 1947-1950. גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל"אסון מנקודת מבטם”. תל אביב, הוצאת רסלינג, 2009.

2 פייר נורה, בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום, זמנים מס' 45, 1993: עמ' 4-19 )תרגום: רבקה ספיבק(.

3 נורה, שם.

 

איתן ברונשטיין אפריסיו, 17.4.2016 תודות לנורמה מוסי, אורלי פרידמן ותום פסח, גלעד הלפרן על הקריאה וההערות המועילות.