Copyright © 2015 De-Colonizer: Research / Art Laboratory for Social Change. All rights reserved. 

 

יום הנכבה 2015: לא לפלסטינים ולשמאלנים בלבד

 

 

עד לפני שנים ספורות הנכבה צויינה בתוך ישראל בעיקר ביום העצמאות. היתה זו מסורת משפחתית וקהילתית בקרב הפלסטינים עקורים הפנימיים מימי המשטר הצבאי שהתפתחה בעקבות הסכמי אוסלו להפגנה פוליטית עממית וגדולה.

 

לפני שלוש שנים יזמו סטודנטים באוניברסיטת ת״א טקס זיכרון ביום הנכבה עצמו, ה-15 במאי. השערוריה שהאירוע יצר היתה עצומה ואינספור תכניות בתקשורת ההמונים אירחו את תומכי הטקס יחד עם מתנגדיהם. זר לו נחשף באותם ימים לתקשורת הישראלית היה עשוי לחשוב שמחצית מהאוכלוסיה בעד ציון הנכבה (ועוד במרחב הציבורי) והמחצית השניה נגדו. 

 

ארגונים אחרים שעוסקים בנושא כבר ציינו את יום הנכבה קודם לכן אבל הסטודנטים העלו את רף פעילות הזיכרון ביום הנכבה בתוך המרחב הציבורי הישראלי, באוניברסיטה ישראלית, על אדמת שיח׳ מונס, כפי שהבליטו בטקס שקיימו. מאז, יום הנכבה נוטל מקום מרכזי יותר ויותר בפעולות הזיכרון לאסון הגדול שהתרחש בארץ ב-1948. 

 

השנה, לצד פעילויות הזיכרון השונות לנכבה מתקיימים שני אירועים נוספים, שאינם מציינים את זיכרון הנכבה אבל מנכסים לאירוע שלהם את שמה של הטרגדיה הגדולה ולכן מעניין לבחון דווקא אותם כדי ללמוד על התפתחות השיח על הנכבה בישראל.

 

הראשון נקרא ״הנכבה הגדולה: פרעות, גירוש ועקירה של יהודי ארצות ערב״. הוא מאורגן ע״י יהודים ערבים (אני בספק אם רבים מהם היו מגדירים כך את עצמם) והתקיים בדרום ת״א. מכותרות האירוע וההרצאות שיהיו בו עולה שהאירוע הזה יעסוק באובדן של יהודי ערב שנעקרו מארצותיהם סביב בשנות מדינת ישראל הראשונות, ובהשפעת הקמת המדינה. נראה שהכותרת ״הנכבה הגדולה״ מכוונת למעשה לומר, דווקא סמוך ליום הנכבה, ש״הנכבה שלנו היא הגדולה יותר״. מארגני האירוע מודעים, אם כן, היטב לנכבה הפלסטינית ומבקשים להתחרות בה ולהוכיח שיהודי ערב שילמו מחיר נורא יותר מזה ששילמו הפלסטינים. אחת ההרצאות תבקש אף להראות שהמופתי אל חוסייני קידם ״מסע הסתה שהוביל לגירוש״ יהודי ערב.

 

האירוע השני מכונה בפשטות ״נכבה עכשיו״, אלא שהפונט שנבחר זהה בכוונה לפונט של ״שלום עכשיו״. מדובר בתערוכת קריקטורות סאטירית של אנשי ימין פוליטי שמוצגת במועדון הגולה בפתח תקוה. אחד מהיוצרים, אור רייכרט, נשמע אפולוגטי ״כשאני אומר ׳נכבה עכשיו׳ אני לא מתכוון לומר שיהיה להם אסון או משהו כזה, אני פשוט מפוצץ את בלון השקר של הנכבה הפלסטינית״*. הוא מציין שרבים בשמאל אימצו את שיח חשיבות ההכרה בנכבה והוא מבקש להתנגד לו באמצעות קריקטורות. אפשר להתווכח על טיב ההומור שלהם, לדעתנו לפחות אחת הקריקטורות נגועה באנטישמיות, אבל דבר אחד ברור עולה מהתערוכה: היא מכירה במרכזיותו של השיח על הנכבה בישראל. במובן זה היא גול עצמי. מה שהם מייחסים לאנשי שמאל שאימצו את השיח על הנכבה הם מגלמים בעצם הצגת התערוכה שלהם. ה״שלום עכשיו״ של ימינו, הסדין האדום אל מול הלאומנים הישראלים, הם ״השמאלנים״ הפועלים להכיר עכשיו בנכבה.

 

פרופ׳ עדי אופיר כתב ב-2012 אחרי הטקס הנ״ל באוניברסיטת ת״א: ״אם סימן היכר מרכזי של ההבדל בין שמאל רדיקלי לשמאל 'מתון' היה בשנות השמונים והתשעים התמיכה ב'סרבנות שטחים’, היום הוא מצוי בעמדה ביחס לשאלת הנכבה. יש לכם אחריות גדולה להתקה הזאת של השיח. גם פעילי שמאל שדבקים עדיין בחזון שתי המדינות ומתנגדים להחזרת הפליטים לשטחי 48, מנסחים את תפיסתם אחרי "שעברו דרך" הנכבה. התפיסה שלהם מנוסחת "למרות הנכבה”. השלמה עם תוצאות הנכבה היא עבורם ערובה להבטחת המשטר הישראלי כ"יהודי ודמוקרטי", וזה אומר שהם קושרים את ההעדפה הפוליטית שלהם בשאלה המשטרית ומבינים שהעמדה שלהם כאנשי שמאל מחייבת אותם לגעת בשאלת המשטר ובפצע הפתוח של כינונו. הנכבה איננה רק פרק בסיפור "שלהם" שאין טעם לעסוק בו אלא בעיה המחייבת הכרעה.״

 

אולי לא מקרי ששתי קבוצות האוכלוסיה שמארגנות אירועים ציוניים תחת כותרת הנכבה, סמוך ליום הנכבה, אינם מהמרכז הישראלי ההיסטורי של מפא״י ומפלגת העבודה. כי האחרונים הם שעשו את הנכבה ולהם יהיה כנראה הכי קשה להכיר באחריות ההיסטורית שלהם עליה. הימין הפוליטי ויהודי ערב ״משוחררים״ לפחות מנטל האשם ההיסטורי ולכן עשויים להוביל שינוי להכרה בנכבה ומי יודע, אולי אף להכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. כי המפתח הסמלי או הממשי שהם עדיין נושאים בידיהם הוא גם המפתח לעתיד של שלום בארץ.

 

 

איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין

מייסדי דה-קולונייזר

מאי, 2015

 

  

 

 

* שביעי, ישי פרידמן, 8.5.2015