Copyright © 2015 De-Colonizer: Research / Art Laboratory for Social Change. All rights reserved. 

 

 :אם הבית עדיין עומד

אפשרויות שיבה של הפליטים הפלסטינים לביתם

 

 02/2013 , נועה לוי, איתן ברונשטיין אפריסיו

 

טקסט זה הוא הרחבה למסמך "חזון לשיבה" שפרסמו זוכרות ובדיל בעקבות נסיעה משותפת לקייפטאון. הוא מבקש לדון בסוגיה אחת בלבד בנושא שיבת הפליטים הפלסטינים והיא החזרה לבית המשפחה במצב שהבית (או הדירה) עדיין קיים ולא נעשה בו שינוי משמעותי מאז הנכבה. שיבה של בעלי בתים שבתיהם אינם קיימים עוד, או שבתיהם השתנו ללא הכר, מחייבת פתרונות אחרים מכיוון שלא ניתן לשוב לבית שאינו קיים. 

 

סוגיית הבית שעדיין קיים היא רגישה וטעונה באופן מיוחד כי היא מגלמת את הנישול בצורה המזוקקת שלו: ישראלים חיים באופן פיזי בתוך בתים שהיו של פלסטינים עד הנכבה. מצדדי זכות השיבה תמיד נשאלים "ומה יהיה אם יבואו הפליטים וידרשו את ביתם חזרה? זה אומר שלישראלים החיים בהם אין זכויות ולא יהיה להם איפה לגור?"(1)

 

יש לקחת בחשבון את העובדה שישראל הרסה את מרבית הבתים של הפלסטינים. אריאלה אזולאי מציינת שישראל הרסה יותר מ-100,000 בתים בשנים 1948-1949.(2) אם זאת, אין מידע מפורסם ומדויק על כמה בתים שלא עברו שינוי משמעותי עדיין קיימים. להערכת הכותבים מדובר בכמה אלפי יחידות דיור, בעיקר בערים ירושלים, יפו וחיפה ובעוד כמה כפרים כגון עין חוד ועין כארם.

 

במסמך "חזון לשיבה" הוצעו שלוש דרכים עיקריות למימוש שיבה: 

 

1. שיבה אינדיבידואלית במסלול מהיר, הכולל מתן אזרחות וחבילת פיצויים מצומצמת, על מנת שהפליט יוכל לחזור מיד ולחפש בעצמו מקום מגורים; 

 

2. שיבה קהילתית, הכוללת התארגנות של קהילת שבים ליישוב מסויים, בכפוף לעבודת מתכננים המפרטים את אפשרויות השימוש בקרקע הפנויה ותכנון משותף של היישוב העתידי; 

 

3. דיור ציבורי ופרוייקטים לשיכון בערים במודל של בנייה מואצת של בניינים לדיור ציבורי או מוזל באזורים עירוניים עם אפשרויות תעסוקה סבירות.

 

טקסט זה, כאמור, אינו עוסק באפשרויות הללו אלא מתמקד באפשרות הנוספת, הנוגעת למקרים בהם הבית של הפליט עודנו עומד ונמצא בשימוש בהווה ע"י אזרחים ישראלים, יהודים (או ערבים) שרכשו את הבית בתום לב ובמחיר השוק.

 

התנאי הראשון לתרחיש זה הוא שהפליטים ואו יורשיהם דורשים שביתם יושב להם, והם מציגים הוכחות לבעלותם ההיסטורית עליו. במקרה כזה ישנם שני צדדים בעלי זכויות: הפליטים הפלסטינים עצמם, שהיו הבעלים ההיסטוריים של הבית עד שישראל נישלה אותם, ויורשיהם, מצד אחד; דיירי הבית כיום, הדיירים הנוכחיים שרכשו את הבית בתום לב, מצד שני.(3)

 

האפשרות המועדפת עלינו היא להביא לכך שהצדדים יגיעו להסכמה באמצעות תהליך של גישור. במסגרת הגישור, יוצע לשניהם  לוותר על הבית עצמו ולקבל בתמורה פיצוי כספי מלא עליו, שהוא שווי המחיר בשוק. כלומר שאם הפליט מוותר על הבית הוא מקבל את שוויו המלא בכסף. כך גם הדייר העכשווי: אם הוא מוותר על הבית, הוא מקבל את מלוא שוויו בכסף.

 

להערכתנו, רוב הבתים ששרדו מאז 48' הם בתים יקרים, אם בשל היותם עתיקים ובעלי ארכיטקטורה מיוחדת, ואם בשל מיקומם במרכזי הערים יפו, חיפה וירושלים. ערכו של הבית לעולם יהיה גבוה בהרבה מערכו של דיור חלופי. מכאן שלשני הצדדים יהיה תמריץ כספי לוותר על הבית ולקבל את מלוא שוויו הכספי. זכות הוויתור הראשונה תהיה לפליט. אם לא יוותר על הבית תעבור ההצעה לוותר עליו לדייר הנוכחי.

 

עשויים להיות מקרים לא מעטים בהם אף צד אינו מסכים לוותר על הבית. במצב כזה הצעתנו היא להפריד בין הבעלות החוקית על הבית לבין ההחזקה והשימוש בו, כלומר שהבעלות החוקית תועבר לפליט בעוד הדייר הנוכחי ישאר בינתיים לגור בביתו.

 

בעל הבית הנוכחי, הדייר המאוחר, שאינו מסכים להתפשר עם הפליט, יישאר בבית עד סוף חייו.  הוא לא יעקר בכוח מביתו, אך מנגד לא יוכל להורישו לילדיו. הרישום בטאבו יעבור מיידית לשמו של הפליט הפלסטיני, וכך לא יתאפשר לדייר הנוכחי לבצע כל עסקה נוספת בבית עד שיעבור להחזקתו של הפליט. 

 

הרציונל לכלל בסיס זה הוא שאינו נוח לאף אחד מהצדדים. הפליטים נאלצים לחכות למות המחזיק, מה שעשוי לקחת עשרות שנים. כאמור, אם הפליט מוותר על רצונו לשוב לגור בבית הוא יזכה למלוא התמורה עליו. הדייר המאוחר, הוא המחזיק, אמנם נשאר בבית, אך אינו זוכה להורישו לצאצאיו או לעשות כל עסקה עתידית ברכושו. לעומת זאת, אם יוותר על הבית הוא יקבל את מלוא הערך הכספי של הבית ויוכל לעשות בו כל שימוש, לרבות להוריש את הסכום לצאצאיו. על כן לשני הצדדים משתלם להתפשר.

 

דוגמא לפשרה שההצעה מעודדת:

הצדדים יכולים להסכים שהדייר הנוכחי ישאר בבית עוד כחמש שנים, עד שילדיו יעזבו את הבית, והדייר  המאוחר יקבל 80% מהשווי הכספי של הבית והפליט יקבל 20%, פיצוי על כך שנאלץ להמתין חמש שנים נוספות לקבלת הבית בחזרה.  

 

בין כותבי הטקסט התגלעה נקודת מחלוקת לגבי מצב בו הפליט שחי בבית עד 1948 בעצמו מבקש לשוב אליו, ולא צאצאיו, שהכותבים מניחים שהם יהיו הרוב העצום של התובעים לשוב:

- איתן: במקרה כזה הדייר המאוחר צריך להתפנות תוך זמן קצר, כחצי שנה, תמורת פיצוי מלא. זאת מכיוון שזכותו של הפליט המקורי גוברת על זכותו של הדייר המשני לא רק בבעלות על הבית אלא גם בשימוש בו. אם הפליט יצטרך להמתין עד מות הדייר המאוחר, די ברור שזכותו לגור בבית לא תמומש לעולם.

- נועה: אין צורך בהחרגת הפליטים המקוריים ההיסטוריים מההסדר של השבת בית המגורים, ההסדר הכללי המוצע לעיל מאזן בין זכויות הצדדים באופן מספק. בנוסף לכך, הוצאת אדם מביתו בכפיה אינה מתווה נכון לפיוס בין ישראלים לפלסטינים עם תום הקונפליקט.

 

לצורך כתיבת טקסט זה, הכותבים איתרו פליט פלסטיני חי שעונה לתנאי המקרה מעורר המחלוקת, וביקשו לשמוע את עמדתו. 

דרוויש צרפי נולד בכפר סומיל, בבית שהיום הוא ברחוב בן סרוק מס' 25, במרכז תל אביב. הוא היה בן שבע ב-1948 והיום חי בג'לג'וליה. כיום, דרוויש לא היה אפילו שוקל לשוב בפועל לבית בו נולד, "לא הייתי רוצה להיות גוף זר שם בתל אביב". כמיעוט פלסטיני בלב העיר העברית הוא חושש שלא היה מוצא בה את מקומו. ובנוסף "לא הייתי רוצה לגדל את ילדיי בתל אביב, הם היו הולכים בה לאיבוד". הוא מודה שבתחום החינוך הוא רגיל לנוקשות, ובעיר הפיתויים רבים מידי, ולא ניתן לשלוט בילדים. הוא היה רוצה לקבל בחזרה את 20 הדונם שהיו למשפחתו ברישפון, וגם פספורט פלסטיני.

 

עמדתו המעשית של דרוויש לגבי ביתו מעוררת תקווה עבור מי שמבקשים להראות שניתן לממש את זכות השיבה בלא לגרום לקונפליקט חדש ובלתי נגמר על סוגיית הבתים הפרטיים. גם אם יהיו מקרים מסוימים בהם יהיה צריך להביא לפתרון ביורוקראטי וכפוי, לדעתנו הפגיעה הכרוכה בו תהיה קטנה בהרבה מזו שמייחסים לסוגיה הטעונה הזו.

 

 

 

(1) נעמה כרמי כתבה פוסט רלוונטי על פסיקת בית המשפט האירופי לזכויות אדם שעסק בתביעת פליטים יוונים-קפריסאים לקבל חזרה את בתיהם בצד "הטורקי" של האי.

(2) אריאלה אזולאי, דמיון אזרחי, רסלינג, 2010, תל אביב, עמ' 123.

(3) יש לכך כינויים שונים: דייר משני, Second Occupant, ועוד. לצורך אחידות נשתמש כאן בכינוי דייר נוכחי. לדיירים אלו זכויות מכוח תקנת השוק במקרקעין: כאשר נכס נמכר על ידי אדם או חברה שאינם בעלי הנכס, החוק מאפשר לקונה הממלא אחר התנאים המוכתבים על פי "תקנת השוק" לאפשר את הבעלות החדשה על הנכס, על אף ההעברה הקניינית הפגומה. במעמד הקנייה לכאורה מוכר הנכס רכש אותו לפני כן מבעלים אחרים, אולם במועד מאוחר יותר מתברר כי גנב אותו מבעליו, ועל כן אילו היה דבר זה מתגלה לפני המכירה, לא היה יכול למכור את הנכס. מטרתה של "תקנת השוק" היא להבטיח את האינטרס הציבורי לחיי מסחר תקינים.עו"ד אריה ימפולר כתב מאמר ביקורת מעניין בנושא.