Copyright © 2015 De-Colonizer: Research / Art Laboratory for Social Change. All rights reserved. 

צילום: אלאונור מרזה

 

 

מתישהו במחצית 2001, אחרי סיור מרגש בכפרי לטרון, שישראל החריבה ב-1967, עלה בי הרעיון להציב שלטים פשוטים שיאזכרו את הכפרים שישראל הרסה בנכבה. שיתפתי אותו עם ידידים וקולגות ואחד מהם, עורך "הקיבוץ" ערן שחר, החליט לפרסמו. כפולת עמודים שכללה ראיון איתי ועם מתנגדי ותומכי הרעיון התפרסמה ב-23/8/2001. חשוב לי לתת קרדיט למי שדחף בכתיבתו להקים ארגון שני (הראשון היה ארבע אימהות). 

ברשימה ציינו עשרות קיבוצים שהוקמו על כפרים פלסטינים מהנכבה ובתמימותי (הו, כמה הייתי תמים בעניין הזה) הצעתי להם להציב שלטי אזכור פשוטים לאותם כפרים הרוסים.
בשפה ישירה של מי שגדל בקיבוץ ואוהב אותו לתמיד, ללא התחכמויות ותיווכים, פניתי אליהם בהצעת שותפות לפרויקט חלוצי חדש. 

ניסיתי להציע למספר מכרים מהעוגן לאזכר את ואדי קבאני, עליו הם יודעים, אבל די מהר הבנתי עד כמה הרעיון רחוק מהם. 
רק אז גם גיליתי את בערותי באשר למקום בו גדלתי, קיבוץ בחן, שרק שלושה ק"מ הפרידו בינו לבין קקון. הייתי צריך להתחיל את זוכרות כדי "לגלות" שהיה כפר פלסטיני ולא רק מבצר צלבני כפי שלמדתי בילדותי.

לא היתה עדיין זוכרות, לא ארגון, רק רעיון ופרסומו. התגובות שהתקבלו הן שהניעו את המהלך הזה הלאה. אני אוהב לחשוב על זה שזוכרות נוסדה על בסיס פניה לאנשים ותגובה מהם. היא קמה כמשהו שקרה בין א/נשים, לא כתוצאה מדיונים אסטרטגיים או כספים שהוזרמו לצורך היוזמה הזו של יחיד או יחידים. 

אני התחלתי אפוא את הפרויקט הזה אבל לא הקמתי אותו. הוא קם ע״י א/נשים רבות ורבים שהשתתפו והגיבו לו. אני לא יכול שלא להזכיר את נורמה מוסי, השותפה העיקרית שלי לעיצוב דרכה של זוכרות עד לפני כשנתיים. יחד הבנו שזוכרות אינה שלנו ובוודאי אינה מטרה לעצמה, אלא ביטוי לאחריות האזרחית שלנו כלפי החברה בה אנו חיים.

רק לאחרונה, כשהצגתי את זוכרות בברלין (איך לא?) העליתי בקול את התובנה שהרעיון הראשוני להציב שלטים מקורו בזהות הקולוניאליסטית שלי. את פרקטיקת השיום מחדש (name reclaiming) ירשנו מהאב הגדול שלנו בן-גוריון שירש אותה מכובשים אירופאים גדולים לפניו. 

השיום באמצעות שלט הוא פעולה פרו-אקטיבית, אופיינית לכובשים. השילוט של זוכרות, שמזכיר לנו את ההרס העצום שנעשה כדי להקים את המדינה היהודית, הולך אל מעבר לסולידריות עם הנכבש. לצד ההבנה שאת המחיר העיקרי למעללי הציונות משלמים ילידי הארץ, השילוט מבקש לפעול בעיקר על הכובש. להביא אותו להכיר בפריבילגיה שלו עצמו וללכת אל מעבר לאשמה כדי לקחת אחריות על הכיבוש שהתרחש כאן ב-1948. רק הכרה כזו עשויה להניח את התשתית לפיוס עתידי בין ישראלים לפלסטינים. 

זוכרות היא משהו שקרה בין אנשים רבים בעולם, לא רק ישראלים ופלסטינים. מבחינתי גם ישראלים שמתנגדים באופן אקטיבי לזוכרות הם חלק מהפרויקט. אפילו ממשלת ישראל שחוקקה חוק חסר תקדים בעולם לפיו אין זה ראוי לציין את ההרס שגרמה התנועה שהביאה להקמת המדינה שלה. חוק הנכבה שחוקק בתגובה להתרחבות ההכרה בנכבה בישראל העמיק את המודעות לחשיבות ההבנה של מה שהביא וממשיך את הקונפליקט ביסוד האלימות הקבועה בה אנו חיים. 

ניהלתי את זוכרות עד תחילת 2011 ומאז שסיימתי המשכתי ליצור פרויקטים רבים, הבולטים בהם היו מפת הנכבה וקק״ל החדשה, יחד עם מורן בריר, שהקמנו בגלריה של זוכרות. בכך מימשתי את מה שרציתי בדיוק. לא לנהל, אלא לקדם ולייצר ידע חדש על הנכבה והישראלים. 

בסוף שנה זו אסיים את פעילותי בארגון זוכרות אבל אני לא מתרחק. להפך, בכוונתי להסתכל לעומק על מה שעשינו ויחד עם ד"ר אלאונור מרזה - אשתי ואנתרופולוגית חוקרת את  החברה הישראלית - לכתוב ספר על הניסיון הזה ועוד. דווקא בזמן שהארגון שהתחלתי עובר שינויים עמוקים כל כך נראה לי חשוב במיוחד לתעד את המהלך שהובלנו לשינוי השיח על הנכבה בישראל. זה לא יהיה ספר זיכרונות אלא ניתוח של הצמתים העיקריות בהן עברנו, ההכרעות שלקחנו, שנדמה לי שרלוונטיות לכל מי שמבקש להוביל שינוי חברתי, לא רק בישראל. בנוסף הספר יבקש לנסח את אופני הפעולה בהם נקטנו וגם ליצור חומרים חדשים בנושא בו אני עוסק מאז 2001. בכך יממש הספר את אחת הדרכים העיקריות בהן דבקנו: הידע שאני כיצור פוליטי צובר אינו רק שלי אלא צריך לשוב לחברה כדי להיות חלק מהשינוי האפשרי. 

זה אתגר גדול אבל לשמחתי התשוקה להמשיך עדיין קיימת. כיום אני עומל על הפרויקט האחרון שלי בארגון זוכרות, שיפור מפת הנכבה היחידה הקיימת בעברית. המהדורה הראשונה שערכתי אזלה, מה שמוכיח עד כמה העבודה הזו חשובה ומועילה.

בימי יאוש מעמיקים והולכים אלה בישראל אני ממשיך להאמין שבמפתח שהפליטים הפלסטינים עדיין מחזיקים בידיהם ובחור המנעול שבלוגו שיצרנו לזוכרות טמון גם הפתרון שעשוי לתת לנו חיים סבירים בארץ הזו. חיים של שוויון ושלום לכל תושבי הארץ ופליטיה.
 

לא הקמתי, התחלתי

עכשיו כשמסיים בזוכרות רוצה לספר משהו על ההתחלה שלה.

 

 

מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו

21/11/2014