אני משם, מאלקֻבַּאבּ
מאת: יוסף האייר
12/2013
יוסף האייר מבקר לראשונה בכפר ממנו נעקרו הוריו
"אני משם. ולי זיכרונות. נולדתי כמו שאנשים נולדים. יש לי אימא
ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים. חברים. וכלא עם חלון קר.
ויש לי גל שחטפו השחפים. יש לי את הנוף הפרטי שלי. יש לי עשבים מיותרים
יש לי ירח במרחקי המלים, ואוכל לציפורים, ועץ זית נצחי
עברתי בארץ לפני מעבר החרבות על גוף שהפכוהו לסעודה.
אני משם. מחזיר אני את השמיים לאמם כשהשמיים מבכים את אמם,
ובוכה שיזהה אותי ענן חוזר.
למדתי את כל המלים שמתאימות למשפט הדמים על מנת לשבור את הכלל
למדתי את כל המלים, ופירקתי אותן כדי להרכיב צירוף אחד
שהינו: המולדת."
מחמוד דרוויש
______________________________________________________________
היינו קטנים ומתיישבים סביב סבתי כשהיתה מספרת לנו סיפורים אודות הארץ והאבות, בתי הכפר והמשפחות.
הייתה מקשטת את חזה בחוט שחור שבסופו קשור מפתח ביתנו בכפר אלקֻבַּאבּ.
היא זכרה את הכפר כמו את כף ידה. האנשים, הבתים, הפרדסים, המבוגרים והילדים, השמיים והנחל, עצי הזית ועצי השקד וכל מה שהתרחש בכפר ובכפרים הסמוכים.
היינו מקשיבים לסיפוריה של סבתא על מסע הייסורים ותחנות הסבל, על הנכבה של עם, על העוול ההיסטורי שנגרם לכפר שלנו ולכל פלסטין. דבריה של סבתי היו מקור לתקווה איתנה ולהתעקשות על זכות השיבה. היו אלה הרגעים הכי מהנים ונשארו הזיכרונות הכי יפים של ילדותי.
סבתי זרעה בנפשינו את אהבת הכפר, הבטיחה לנו שיום אחד נחזור לכפרנו.
היינו שומעים את סבתי חוזרת ומשננת תמיד: מחר נחזור.
עברו יותר משישים שנים, וסבתי מתעקשת על מחר נחזור.
סבתי נפטרה לפני שנים, ומפתח הבית נשאר, והבית מחכה לשובנו.
גדלנו והחלום גדל בתוכנו.
______________________________________________________________
קבענו לשבת, 13/7/2013 ב-10:00 מפגש עם איתן, חבר עמותת זוכרות.
מאד שמחנו לפגוש אותו. איתן אדם שקט מטבעו, מאד חביב וקל להתחבר אליו. נדמה כאילו אנחנו מכירים אותו תקופה ארוכה. נקודת המפגש שלנו היתה ליד תחנת דלק בלטרון. לפני שנפגשנו ניסינו לדמיין איך איתן נראה. יונס, בני, זיהה והצביע עליו. אחרי היכרות ראשונית, נסענו אחריו בכיוון אלקֻבַּאבּ.
אנחנו מאד קרובים לכפר. התיאור של אבי לדרך אל הכפר היה מדויק. הפניות החדות לפני בניין בית הספר שנמצא מימין לכביש שמשמש עכשיו בסיס ליחידות הצבא המיוחדות (יס"מ).
לאט לאט נגלו לעינינו פני הכפר והדופק התחיל לעלות. המשכנו בדרך. יש פניה ימינה אל יער שמוביל למרכז הישן של הכפר.
כיכר מובילה אל כפר בן נון, שם נמצאים ח'ירבי ועין ירדא. כניסה אחת אחרי הכיכר ימינה, שם נמצא יער לח"י. הטעם של האוויר שנכנס לי לריאות עכשיו שונה מהאויר הרגיל.
אנחנו מתקרבים עוד ועוד לבתים שנשארו, חלקם נטושים, חלקם על סף קריסה, וחלקם משופצים.הגיעה שעת המפגש, אחרי אין סוף געגועים הגיע הרגע ההיסטורי, סוף סוף אנחנו בכניסה לאלקֻבַּאבּ.הרגשות עזים, מעורבבים כמו קירות חורבות הבתים עם הקירות של הבתים הקיימים.
ניסיתי לשלוט בעצמי - אפילו לזמן קצר - להסתיר את הרגשות הסוערים בתוכי. ראיתי שאיתן שם לב למצבי. היה לי חשוב לחיות את הרגעים האלה כפי שהם, לשמוע את קולה של סבתי ולראות אותה כמו בסרט שרץ בהילוך מהיר. המראה מרהיב, ויותר גדול מעדשת המצלמה שמתעדת אותו. שקט להפליא.
באחד הרחובות הצדדיים פגשנו איש כבן 60 ואישה עם הילד שלה.
אנחנו סומכים על איתן מבחינת התקשורת עם התושבים בגלל שהוא מדבר את השפה. נעמדנו בצד הדרך והמתנו לסימן מאיתן כדי להתקרב ולדבר עם האיש ועם אשת בנו. הבנו שהוא הגיע לכפר כשהיה בן שלושה חודשים. דיברנו איתם קצת, היו ממש נחמדים, אמרנו להם מי אנחנו ומה מטרת הביקור, השם אלקֻבַּאבּ היה חדש להם.
המשכנו ללכת ונעמדנו ליד בית הנמצא בקרבת הכביש הראשי. איתן התקדם אל שער ברזל של בית ודיבר עם בחור ואחרי זה עם אישה שידה היתה מגובסת. המתנו במרחק מספר מטרים לראות מה יניב המשא ומתן.
אלה היו רק כמה דקות, אבל ההמתנה היתה כבדה על ליבי. ציפיתי שלא יאפשרו לנו להיכנס לתוך חצר הבית. איתן הפעיל את אמנות הדיבור שלו כדי לשכנע את תושבי הבית ולהרגיעם. זה ניכר על פניהם של איתן ותושבי הבית באותו רגע. לבסוף אפשרו לנו להיכנס עם המכוניות מצידו השני של הבית, דרך שער ברזל שאפשר לפתוח מרחוק.
בחצר עומד בית שנראה שעומד להתמוטט. אני מצלם. יעקוב, בנינו בן התשע, אומר "אל תתנו לאף אחד להרוס את הבית, כשאגדל אני אשוב, אבנה אותו מחדש ואהפוך אותו לגלריה." "כן יעקוב" אומר לו איתן, "אל תשכח את זכות השיבה שלך."
הודינו לתושבי הבית והמשכנו לדרכנו. לא רחוק משם עוד בית של הכפר, על הכביש הראשי. הבית יפה ומשופץ עם כניסה רחבה ושער ברזל, עצים ופרחים מקשטים את הגינה.
למזלנו הדלת היתה פתוחה. איתן התקדם פנימה וקרא לבעל הבית. יצא איש בשנות השישים לחייו, על ראשו כובע, בידו כוס עם משקה אלכוהולי. הוא בירך את איתן והציע לו משקה. הרגשתי שאיתן הופתע מההצעה. המתנו מול השער ועקבנו בדריכות אבל הופתענו שהשיחה עברה באופן חלק ומהיר.
איתן והאיש קראו לנו להיכנס. התקדמנו ובירכנו את האיש לשלום, הוא בירך אותנו בחזרה והציע לנו משקה. הודיתי לו התנצלתי על שאיננו יכולים לקבל את הצעתו. באה אשתו ובירכה אותנו גם. אני חושב שהיא באה מצ'כיה. הם הזמינו אותנו להיכנס ושאלו את הילדים אם רוצים לשתות משהו קר. כמובן שקולה קרה מתקבלת בברכה. הבית מהמם, מראה על טעם מעולה, נראה כמו גלריה, עם דלתות מזכוכית. מאכלים טעימים מסודרים כאילו שהם ממתינים לאורחים, התנצלנו שבאנו ללא התראה מוקדמת. דיברנו קצת, סיפרנו מאיפה אנחנו ולמה באנו.
איתן ויוסי דיברו ביניהם ואני ביקשתי וקיבלתי אישור לצלם. הילדים היו ממש מאושרים, משחקים ונהנים. היתה שם בריכה והילדים הוזמנו לשחות. הודינו להם והתנצלנו כי לא רצינו להפריע, וגם כי לא היו לנו בגדי ים לילדים.
הייתי במרוץ עם הזמן על מנת להספיק לצלם כמה שיותר. עצי הזית ,הרימונים, התותים ועוד כמה עצים. נראה כמו חלקת גן עדן. הקול של סבתי נשמע באוזניי כשהיא מתארת את בתי הכפר, פרדסיו, עצי הזית והרימונים עצי השקדים והצברים, גם את דרכי הכפר.
שמענו קול של מכונית בחוץ. ירדו ממנה זוג ושני ילדיהם. נוצרה אוירה משפחתית של ממש כשהילדים משרים אוירה מהנה על כולם.
התפתחה שיחה שבה סיפרתי להם מי אנחנו ועל הוריי שעזבו את אלקֻבַּאבּ ב-15 במאי, 1948, על כך שאבי איבד בן ובת בזמן הנכבה. אני חושב שהסיפור השפיע עליהם. הגיעה השעה ללכת, בירכנו אותם לשלום ובתקווה שנפוש אותם שוב.
יוסי הפתיע אותנו וביקש שניסע מאחורי רכבו. הוא לקח אותנו אל היער והראה לנו את הנקודה של תוכנית החלוקה משנת 1947. המשכנו לתוך היער אל וואדי אילון איפה שמלא בעצי השקד וצבר.
המשכנו עד שהגענו לכביש הראשי מאלטרון לאלקֻבַּאבּ.חזרנו שוב לכפר, עברנו את בית הספר, מול ביתו של יוסי פנינו ימינה, למקום בו שוכן הבית של מוחמד יאסין. זהו בית מפורסם בכפר, בניין יפה שמשמש עכשיו את מזכירות הישוב. עצרנו וצילמנו כמה תמונות. לפי תיאורו של אבי הבית שלנו נמצא כ-50 מטר מהבית הזה. ראינו שעכשיו במקום ביתנו יש גן ילדים. אבי סיפר לי שהיה שם עץ ענק שהיו יושבים מתחתיו. העץ עדיין קיים אך הבית נהרס, ראינו ילדים מגן ליד שבאו לשחק.
המשכנו ללכת לתוך הכפר וראינו בית ישן מרהיב ביופיו. עכשיו שוב תפקידו של איתן לדפוק בדלת, ולבקש אישור להיכנס. התנהלה שיחה בינו לבין דיירי הבית, בחור כבן שלושים ובחורה.
שמנו לב שהשיחה היתה רצינית במידה מסוימת, ואחרי שיחה נוספת בין איתן לבחור, פניו של איתן נראו שמחות יותר.
כרגיל, המתנו בחוץ לסימן מאיתן. הוא קרא לנו ושמחנו כי התברר שהבחור היה קצת בלחץ מהביקור המפתיע, אבל הוא נרגע במהירות וטון הדיבור שלו השתנה. הוא ביקש את רשותנו לכמה דקות כדי להשלים את ניקיון הבית שהיה באמצעו כשהופענו. כשסיים בירך אותנו והרשה לנו להיכנס ולצלם. ציפתה לנו הפתעה גדולה, הבית היפה הושכר לבחור לתקופה קצרה. נדמה לי שהביקורים המפתיעים שלנו בבתי הכפר גרמו לדייריהם אי נעימות ובלבול ואולי אף חשש מההשלכות שעלולות להיות לביקורים האלה.
דיברנו קצת וסיפרתי להם על שם הכפר, על סבלו של אבי, על גירוש תושבי הכפר ועל המוות של דודי, דודתי וסבי בעת העקירה. הבחור הגיב בהתרגשות רבה ואף התנצל על מה שקרה למשפחתי. הופתעתי מהתגובה שלו וציינתי שאין לו סיבה להתנצל.
הם הציעו לנו להסתכל על השטח מאחורי הבית, כי יש שם בתים ישנים שממחישים את ההבדלים החברתיים בכפר. כנראה התכוונו להבדלים סוציו אקונומיים. הודינו להם על קבלת האורחים היפה, צילמנו עוד כמה תמונות מסביב לבית ומלפניו, כמה תלי אבנים שמעידים על כך שהיו שם בתים ישנים.
ביקרנו עם איתן כמה בתים נוספים. אחד מהם הוא בית נטוש על הכביש הראשי, שאיתן הסביר לנו שהיה מפעל ליצור גבינות.
הגיעה שעת הפרידה אחרי יותר משלוש שעות עם איתן. היה חם וההיכרות שלנו עם איתן חיממה עוד יותר. לא היה לנו קל להיפרד ולומר שלום, המלים לבדן לא יכלו לתאר את אשר על ליבנו. לנוכחותו של איתן בביקורנו הראשון בכפר אלקֻבַּאבּ, היתה השפעה אדירה עלינו ועשתה לנו את החיים הרבה יותר קלים. אני אומר את זה במלוא הרצינות: איתן הפך את חלומנו למציאות, בלעדיו לא היינו מצליחים להגיע לבתים ולצלם שם.
ליבנו מלא רגשות חיבה וכבוד לאיתן ולעבודתו הנפלאה. נפרדנו ממנו עם זיכרון יפה ועם רצון למפגש מחודש בקרוב. הרווחנו חבר במסע שלנו, זה היה יום גדול עבורנו וישאר כזיכרון נצחי בנפשנו.
הילדים עד היום ממשיכים לקרוא בשמו.
אחרי הפרידה מאיתן עשינו עוד כמה סיבובים בכפר, ברחובות, בכניסות... המכונית נוסעת לכל הכיוונים.
מחר יום ראשון, שבו אנו נוסעים לירדן.
יום ראשון 14.7.2013
היום אנו עושים את סיבוב הפרידה בכפר.
הגיעה שעת הפרידה, אין מנוס משעה זו....
געגועי המפגש, והאש שבפרידה...
התחלנו בטיולנו ברחובות הכפר, ביער, ובפאתי הכפר...
כמה קשים רגעים אלה.
ביער שקט מופתי, כה שונה מקולם של ילדיי ותנועותיהם, שהפיחו חיים מחדש בכפר.
האמת הכואבת והמרה היא שאנו נמצאים מול חורבות של בתים וגושי אבנים שמפוזרות בכל הכיוונים.
כל צבר הוא סימן לבית, כי עץ הצבר שימש לקביעת גבולות בין הבתים והאדמות.
כאן אלקֻבַּאבּ, כאן היתה חברה חיה, כאן היתה האש שהדליקו, בתי האירוח שלהם, חצרות הריקודים שלהם ומקומות המפגש, המקומות, מכונות הקמח, בתי הספר, החנויות, השכונות, בתי הקברות שלהם. כאן היו, והריח שלהם עדיין כאן, זו היתה חברה שלווה, עם קבלת אורחים נהדרת, שאהבה לחיות בפשטות וחלמה על מחר בטוח.
עכשיו היא פזורה, טועמת את טעמה המר של הגלות.
העצים עדיין עומדים, לא מתעייפים,
מחכים לשיבת אנשיהם,
עצי הזית עדיין איתנים, עדים לטרגדיה של תושבי אלקֻבַּאבּ.
מתחת לעצי הזית לקחנו מלא חופן אדמה כדי לרענן את רוחנו בגלות וכדי שיקשר בינינו למולדת. הילדים הניחו אבנים שהביאו איתם מנורווגיה. הם לא מצאו חוץ מעצי הזית מי שישמרו בנאמנות על האבנים שלהם.
בשמם של כל התושבים שמועד שובם טרם הגיע, מסרנו דרישת שלום לכפר, מסרנו את געגועיהם של אלה שעזבו ושל אלה שנולדו בגלות.
לא נאמר שלום אלקֻבַּאבּ.
אלא נגיד להתראות בקרוב עם המשפחה והחברים.
רבים ממתינים לשוב. התמונות ועפר האדמה שלקחנו אולי יציתו את אש הגעגועים
ויגרמו לאנשים להתחיל להתכונן לחזרה אל אלקֻבַּאבּ.